בית משפט השלום בקריות

ת"א 54996-12-17

לפני	כבוד השופטת  אלואז זערורה-עבדאלחלים
תובע		פלוני
נגד
נתבעים		1.בית סוהר צלמון 2.שירות בתי הסוהר 3.מדינת ישראל - משטרת ישראל/ שירות בתי הסוהר

פסק דין

לפניי בקשת הנתבעת – מדינת ישראל (להלן: "המדינה") לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.

פתח דבר:

1. ענייננו בתביעה נזיקית שהגיש התובע, אסיר בכלא צלמון, במסגרתה טען כי נפגע באצבעו ביום 08.02.2010 במהלך שימוש במכונה חשמלית לחיתוך ירקות, עת עבד במטבח הכלא (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפצע התובע באצבע השלישית בכף ידו הימנית, טופל במקום והובהל לבית החולים רבקה זיו בצפת, שם בוצעה לו תפירה והוא שוחרר חזרה לבית הסוהר.

2. עפ"י הנטען בתביעה, בית הסוהר לא טיפל כיאות בפצע, לא בתוככי הכלא, ולא בבית החולים וכתוצאה מכך נגרמה לתובע דלקת חמורה המלווה בכאבים, עד אשר אושפז ל-3 ימים החל מיום 25.02.2010. בסופו של דבר, בתאריך 13.03.2010, ועת היה התובע בחופשה מהכלא והתאפשר לו לפנות לרופא המשפחה ולבית החולים האנגלי בנצרת, הוחלט על כריתת האצבע בניתוח שבוצע בתאריך 26.03.2010.

3. במהלך אשפוזיו טופל התובע באנטיביוטיקה, אך בית הסוהר לא שחרר אותו לביקורות כפי שנתבקש, מה שהחמיר את מצבו, גרם להתפשטות הדלקת; התובע התאשפז גם ביום 15.09.2010, אז שוחרר מבית הסוהר לבית החולים וביום 16.09.2010 בוצע לו ניתוח נוסף, אולם בית הסוהר לא אפשר לו, לפי הטענה, להשתחרר לביקורת במרפאת כף יד כחלוף 10 ימים כפי שהומלץ, ולא דאג להחלפת התחבושת באצבעו. כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים, כנטען על ידי התובע, שתחילתה באי הדרכה מתאימה בעבודה במכונת חיתוך הירקות וכלה באי מתן טיפול רפואי נאות, נגרמה לה קטיעה, נפגעו סיכויי החלמתו, נגרמה לו רגישות, כאבים רבים ועוגמת נפש.

הבקשה שלפניי וטענות הצדדים:

4. לטענת המבקשת התביעה התיישנה שכן חלפו 7 שנים מיום האירוע, 08.02.2010, בעוד התביעה הוגשה ביום 26.12.2017.

5. התובע טען בתשובתו כי התביעה הוגשה רק לאחר שהתאפשר לו לפנות למומחה במסגרת חופשה מהכלא וחזר על טענותיו בכתב התביעה, בהן טען לרשלנות וגילוי שבר רק באשפוז השלישי, אי שחרורו מבית הסוהר כפי שנדרש על ידי בית החולים, אי החלפת החבישה בבית הסוהר, מה שהביא להתפשטות הדלקת והחמרת מצבו. רק בזמן החופשה, מציין התובע, יכול היה לפנות לרופא המשפחה – ד"ר זידאן, בכפר מנדא, אז הופנה לביה"ח האנגלי. לאחר השיפור במצב עור כף היד, והורדת הנפיחות, לא היה מנוס מכריתת האצבע.

6. רק ביום 15.09.2010 התאפשר לתובע להשתחרר מבית הסוהר לבי"ח זיו, והוא אושפז עד 19.09.2010. הוא לא שוחרר על ידי הנתבעים לביקור מרפאת כף יד בחלוף 10 ימים מסיום האשפוז על פי ההמלצה.

7. לטענת התובע, רק ביום 21.07.2017, התאפשר לו לעבור בדיקה על ידי מומחה מטעמו, בעת ששהה בחופשה ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 21.39%.

8. התובע טען שיש לדחות את הבקשה בהיותה נעדרת תצהיר ו/או כל התייחסות לרקע העובדתי ומשום שהוגשה בחוסר תום לב, תוך ניצול לרעה של הליכי משפט.

9. לגופו של עניין טען התובע, שיש להחיל בעניינו את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לפיה תימנה תקופת ההתיישנות מן היום שנודעו לתובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה. התובע ביקש למנות את התקופה החל מיום 21.07.2017, אז נבדק על ידי מומחה מטעמו והתוודע לנכות שנותרה לו עקב אי מתן טיפול נאות בזמן הנכון והקשר הסיבתי בינה ובין התנהלות המבקשת.

10. התובע טוען כי ההחמרה במצבו נגרמה מכך שנאלץ להתנייד באופן עצמאי בין רופאים, בזמנו החופשי ובחופשות שקיבל בתקופות רחוקות אחת מהשנייה, מה שמנע ממנו לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש בזמן אמת.

11. עוד ביקש התובע להחיל עליו את הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעת תקופת התיישנות של 10 שנים, מיום גילוי הנזק, נזק אשר גילה לטענתו רק בניתוח השני מיום 13.10.2010.

12. התובע טען כי את סוגית ההתיישנות מוטב לברר בנסיבות אלו, רק לאחר בירור עובדתי מעמיק ביחס לכלל הסוגיות שבמחלוקת וכי אין בטענה פרוצדורלית של התיישנות לשלול ממנו את הזכות למשפט הוגן, בזיקה להתנהלות התובעה, אשר היא – לטענתו, גרמה לו לפגיעה. לגרסתו, יש לראות בתקופת מאסרו הממושכת ככזו המפסיקה את מירוץ ההתיישנות.

13. בדיון אשר התקיים ביום 14.02.2019 חזרו הצדדים על טיעוניהם, והתובע הדגיש שהנזק התגבש לאחר הניתוח השני (ראו: עמ'  1 לפרוטוקול, שורה 17), ורק אז התגלו הנכויות (שם, שורות 24-25). יחד עם זאת, ציין כי אין לו אסמכתאות על כך שביקש לצאת את הכלא לצרכי טיפולים והדבר לא התאפשר לו (שם, שורה 15). המדינה טענה כי מקום שיש התיישנות, יש מקום לסיים את ההתדיינות ולחסוך משאבים. עוד ציינה כי לא חל בענייננו סעיף 89 לפקודת הנזיקין שכן עובדות המקרה לא נעלמו מעיני התובע  וממילא הטיפול הרפואי שניתן לו בזמן אמת היה טיפול נאות.

14. ביום 20.03.2019 הגיש התובע טיעון משלים והוסיף כי במהלך שהותו בכלא כי הוא סבל מבעיות רפואיות, התעלפויות, כאבי ראש שפגעו בזיכרונו, בלבול ועוד. לגרסתו, הוא סבל מכאבי ראש הוא החל משנת 2011, והתלונן על ירידה בזיכרון ושכחה. עוד ציין כי הוא אובחן כסובל מהידרוצפלוס והידרוקון, מצב רפואי המתאפיין בדמנציה, אי שליטה על סוגרים, ובעיית יציבה והליכה.

15. התובע ביקש ליישם בעניינו את הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות המשעה את תקופות ההתיישנות עקב התנהלות פסולה של נתבע, כשבענייננו לטענתו נמנעה הגשת התביעה בשל התנהלות המדינה. התובע חזר על טענתו שרק ב-21.07.2017 התאפשר לו להשיג חוות דעת והתביעה הוגשה זמן קצר לאחר מועד זה וכן חזר על טענתו לעניין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, בטענה שהנזק התגבש רק בניתוח השני, ממנו יש למנות 10 שנים.

16. בתשובה לטיעוני התובע ציינה המדינה כי עובדותיו של המקרה של המקרה הן פשוטות והן מתמצות בתאריך התאונה אל מול מועד הגשת התביעה, כשהנזק לטענתה התגבש כבר במועד התאונה. לעמדתה, אין לקבל טענת התובע לעניין העדר יכולתו להגיש חוות דעת, שכן היה ביכולתו להגיש את התביעה ולבקש הארכת מועד לצורך זה. המדינה הוסיפה כי אין לקבל את טיעונו החדש של התובע לעניין בלבול, איבוד שליטה על סוגרים וכיו"ב שכן המסמכים הרפואיים שצורפו נוגעים לרעייתו ולא לו, והוא עצמו לכל היותר סבל ממיגרנה וירידה בזיכרון שחלה 5 שנים לאחר התאונה.

17.  התובע הודה כי המסמכים הנוגעים לרעייתו צורפו בשוגג, אבל אין בכך כדי לשנות מהעובדות הנוגעות למצבו של התובע, אשר היה חמור מאוד.

דיון והכרעה:

18. בעניינינו - תקופת ההתיישנות לפי סעיף 5 (1) לחוק הינה 7 שנים.

19. על דרך כלל מניין מרוץ ההתיישנות יחל ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק), הוא היום שבו התובע ידע או יכל היה לדעת אודות העילה והיה לו כוח תביעה מושגי וכוח תביעה מהותי, ממשי ומעשי (ראו: ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע, פסקה 10, פורסם בנבו, 08.06.2015). עילת התביעה היא זו המקיימת את כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תובענה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ראו: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' מרינלנד דולפינריום בע"מ, פ"ד נז (1) 289, פסקה 25 (2002)).

20. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את החריג לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות, כאשר נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, והוא מורה כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

21. הנטל להוכחת יסודותיו של סעיף 8 מוטל על הטוען לתחולתו:

"...מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997) (להלן: עניין זונבנד); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים ([פורסם בנבו], 18.3.2009) (להלן: עניין שוב); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' 204 (1991) (להלן: יהודאי); עניין פלונית; עניין יפרח) בפסקה 28). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997))...42.      היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (יהודאי, עמ' 204; עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי ([פורסם בנבו], 5.12.2006)). ודוק: עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 508)".

( ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד (2) 82, פסקה 41 (פורסם בנבו, 19.09.2010) - (ההדגשות אינן במקור).

22. עוד נאמר כי כלל זה "נועד להושיט עזרה לתובע באותם המקרים שבהם אין בידו לממש את עילת התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, בשל כך שהעובדות העומדות בבסיסה נעלמו מידיעתו מסיבות כאלה ואחרות". (ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פסקה 8 לפסק-דינה של כבוד השופטת כתוארה דאז, א. חיות (פורסם בנבו, 22.02.2012)),  (להלן: "עניין מולהי").

23. לצד זאת, בתביעות נזיקיות כגון זו שבפניי, הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובעת תקופת התיישנות מיוחדת של 10 שנים, כאשר הנזק בשל עוולה לא נתגלה ביום האירוע:

89.     לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1)      מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2)      מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

24. אולם, תחולת סעיף 89 לפקודת הנזיקין לעיל מצומצמת ליסוד הנזק בלבד. בהקשר זה נפסק כי:

"סעיף 89(2) לפקודה - בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - מציב "מחסום זמן" של עשר שנים מיום אירוע הנזק ועד להגשת התביעה. תחילתו של מירוץ ההתיישנות תידחה אם כן לפי סעיף זה כל עוד לא התגלה הנזק, אלא שבמקרה זה "תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ... בשים לב להבדל משמעותי זה שבין הסדר ההתיישנות הכללי ובין ההסדר המיוחד הקבוע בפקודת הנזיקין, נקבעה בפסיקה "חלוקת תפקידים" בין שני הסעיפים האמורים ונקבע כי תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מצמטמצת ליסוד הנזק בלבד, בעוד שההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק מתפרש על כל יתר רכיביה של עילת התובענה. דהיינו, מחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) סיפה לפקודה חל רק מקום שבו יסוד הנזק הוא הרכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו גילויין המאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה שעניינו למשל ביסוד ההתרשלות או ביסוד הקשר הסיבתי, לא יבוא בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ותחול לגביו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות". (עניין מולהי לעיל) (ההדגשות אינן במקור).

25. אין חולק בין הצדדים לגבי מועד האירוע, שהתובע היה מודע לו ולנסיבותיו. יחד עם זאת, ראוי לתהות, האם כבר במועד האירוע התגבש נזק משמעותי המצריך כריתת האצבע, או שמא היה מדובר בחיתוך קל שהינו בבחינת עניין של מה בכך:

"לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו...אין "להעניש" ניזוק על שאינו תובע במקום שאדם סביר, על-פי מערכת הנסיבות כולן, לא היה תובע. הציבור כולו יוצא נשכר מכך. ציפייתו הסבירה של המזיק אינה נפגעת, שכן אין הוא מצפה כלל, כי בגין נזק שכזה תוגש תביעה נגדו. טול ניזוק, אשר כף ידו נשרטה. נזק זה גלוי הוא, אך אדם סביר לא היה תובע בגין נזק זה את המזיק כאחראי. לימים מסתבר, כי אותה שריטה גרמה לגידול ממאיר. אין לראות את יום התגלות השריטה כיום תחילת ההתיישנות". ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, לח (4) 554, פסקה 7 (1984) , (להלן: "עניין בוכריס")). 

26. התובע הציג לפני בית-המשפט בתביעתו מספר נקודות ציון:

· 08.02.2010 – יום התאונה. באותו יום טופל התובע בבי"ח צפת ובוצעה לו תפירה.

· 25.02.2010 – אשפוזו של התובע בבי"ח זיו צפת עד 28.02.2010 עקב החמרה בכאבים וסימני זיהום. צוין נמק בשולי הפצע.

· 12.03.2010 – תאריך הפניה לד"ר זידאן מחוץ לכלא. במועד זה הופנה לביה"ח ונמצא זיהום.

· 13.03.2010 – אשפוז בבי"ח נצרת עד יום 30.03.2010. במהלך התקופה התובע נבדק ביום 23.03.2010, אז נצפתה קליטה מוגברת קלה בכף יד ימין וקליטה פוקלית באצבע 3 דיסטלי. צוין "יכול להתאים לאוסטאומיאליטיס פוקלי באצבע 3 ימין".

· 26.03.2010 – אשפוז לצורך ניתוח (טופס הסכמה לניתוח אמפוטציה).

· 27.03.2010 – ניתוח כריתת אצבע. 

· 30.03.2010 – שחרור מביה"ח.

· 16.09.2010 – ניתוח נוסף בבי"ח זיו; התקבל ביום 15.09.2010 – "דיסקציה וחשיפת הנוירונומיה, דו"צ והוצאתה וקיצור וישור של עצם פלנקס דיסטאלי, כולל שטיפה וסגירה".

· 19.09.2010 – סיום אשפוז.

· 13.10.10 – ביקור במרפאה אורתופדית להחלפת חבישה. לטענתו, הוא לא שוחרר בתום 10 ימים מהאשפוז האחרון לביקורת כפי שהומלץ.

· 02.02.2011 – ביקורת נוספת עקב כאבים, החלפת חבישה ואבחון רגישות.

27. התובע ביקש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 21.07.2017, אז הוא נבדק על ידי מומחה מטעמו והתוודע לכך שנותרה לו נכות, ולחילופין לראות בתאריך 13.10.10, כמועד גילוי הנזק ולמנות ממנו 10 שנים לפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין.

28. כבר עתה אפנה למכתב אשר צירף התובע לתביעתו (נספח יב לכתב התביעה) מיום 17.3.14 שנשלח על ידי בא כוחו בהליך כאן, עו"ד אמיר גאנם, אל נציבות שירות בתי הסוהר, שם הוא דרש פיצוי על סך 600,000 ₪ בגין פיגעתו תוך שטען כי לאחר האירוע התפתחה דלקת חמורה בידו מזיהום הפצע "שלא טפול כראוי תחילה בבית הסוהר ולאחר מכן בביה"ח זיו". במסגרת פנייתו, ציין ב"כ התובע כי התובע לא שוחרר מבית הסוהר לביקורת בסמוך למועד האירוע, דבר אשר גרם להחמרת מצבו הרפואי ולהתפשטות הדלקת באצבעו וכי הופנה לטיפול דחוף על ידי רופא פרטי במהלך החופשה, לבית חולים בנצרת שם נותח ביום 27.3.2010.

29. ברי כי אין להקל ראש בסטטוס בו מצוי התובע כאסיר, להבדיל מאדם מן השורה, לעניין יכולתו לדאוג לענייניו הרפואיים ואין ספק כי לגורמי שירות בתי הסוהר תפקיד חשוב לשמירה על שלומו ובריאותו של אסיר כעולה מהוראת סעיף 11ב לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב – 1971. (להלן: "הפקודה").

30. יחד עם זאת אציין כי פגיעתו של התובע והיקף הפגיעה  היו ידועים לתובע ממועד קרות האירוע וניתן ללמוד על חומרת הפגיעה מהמסמכים הרפואיים , ומהמכתב ששלח עורך דינו בחודש מרץ 2014, לפיהם התובע נתקבל ביום האירוע 8.2.10 בבית החולים זיו בצפת לאחר שנפצע באצבע  3 בכף יד ימין, וכי בוצעה תפירה. ביום 25.2.10 התובע אושפז שוב בעקבות הזיהום ושוחרר והוא טופל לאחר מכן בבית חולים אנגלי בנצרת החל מיום 13.3.10.

31. אף אם נניח שלשיטת התובע, נעלמו מידיעתו העובדות מסיבות שאינן תלויות בו, אלא בגורמי הכלא, נותרה השאלה האם יכול או לא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה. תשובתי לשאלה זו הינה בחיוב. למעט טענות כלליות וכוללניות בעלמא, לא הובא לפניי בדל ראיה כי התובע פנה לגורמים הרלוונטיים לאחר האירוע וביקש טיפול או אשפוז, לא נענה (או שנדחה). התובע לא טען כי פנה בעתירת האסיר, עפ"י זכותו לפי סעיף 62א לפקודה, או לעורך דין, זכות שגם היא מוקנית לו עפ"י סעיף 45 לפקודה.

32. לא הונחה לפני בית-המשפט תשתית לפיה התובע פעל בנתיב כלשהו מאלה המוקנים לו בדין, או התלונן בפני גורם כלשהו כי לא התאפשר לו לטפל בענייניו הרפואיים וממילא התובע ציין באמצעות בא-כוחו, במהלך הדיון כי אין לו כל מסמך התומך בטיעוניו כי זכותו לקבלת טיפול נשללה. ברי כי התקופה בה נמנע הטיפול הרפואי הנטען היא בין 8.2.2010 ועד 25.2.2010, שהנה התקופה שבמהלכה התפתח הזיהום שגרם לקטיעה – קרי הנזק בעקבות האירוע.

33. בחנתי את האפשרות לפיה, לאור הטענות העובדתיות המועלות, בית המשפט ימנע בשלב זה מדיון  בטענת ההתיישנות כטענת סף (ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל-הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 בפיסקה 27 (2010)) אציין כי גם אם תתקבלנה טענות התובע כפי שהובאו בכתב התביעה ובטיעונים מטעמו כנכונות, עדיין אין מנוס מהקביעה כי התביעה התיישנה. כידוע, מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות (ע"א 9063/12 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson, פסקה 23 (פורסם בנבו, 05.09.2017)). עיון בתביעה מלמד כי התובע שהה בחופשה מבית הסוהר במספר הזדמנויות: עת פנה באופן עצמאי לרופא המשפחה, ד"ר זידאן וטופל בבית החולים האנגלי בנצרת לאור המצב הרפואי הקשה של אצבעו עפ"י הפניה שניתנה לו ביום 12.03.2010 (סעיפים 21-22 לתביעה); התובע שוחרר פעם נוספת מבית הסוהר ביום 15.09.2010 (סעיף 34 לתביעה). 

34.  התובע נבדק על ידי המומחה מטעמו, ד"ר דניאל משה, רק ביום 20.07.2017, תקופת זמן בלתי מבוטלת מאז, כאשר המסמכים הרפואיים ונספח י"ב לכתב התביעה מלמדים כי התובע הבין את מידת הפגיעה והנזקים הנטענים שנגרמו לו וידע כי פגיעתו מצדיקה נקיטת הליך מתאים כבר במועד הפגיעה.

35. כאמור, התובע התייעץ עם עורך דין וזה העביר פנייה בכתב "לנציבות רשות הסוהר" ביום 17.3.14 והתריע כי בכוונתו להגיש תביעה ככל שדרישתו לתשלום פיצויים לא תיענה. במסגרת פנייתו, התובע העלה  טיעונים זהים כמעט לטיעונים המועלים במסגרת התביעה ובכלל זה . חרף זאת, התובע אינה מבהיר בתגובתו מדוע לא פעל להגשת תביעתו בסמוך למכתב ההתראה ששלח לנתבעים והגישה לאחר יותר מ- 7 שנים ממועד האירוע.

36. המסקנה המסתברת מהחומר שהונח לפניי היא שהתובע "ישן על זכויותיו" ויצר מצג כי אין הוא עומד עליהן.

37. לעניין טענות התובע להארכת תקופת ההתיישנות מתוקף סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין אציין כי  משהובהל התובע לבית החולים ביום האירוע, די בכך כדי ללמד על טיבו של הנזק, שכן ברי שהוא לא היה נזקק לטיפול מעין זה אילו נחתך קלות באצבעו. בעניין בוכריס לעיל, צוין כי: "משנתגלה נזק פיסי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד זה, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק". לא שוכנעתי, כי בנסיבות בהן התובע נזקק לתפירה ואשפוז נוסף עקב החמרה בכאבים בסמיכות למועד התאונה, היה לו יסוד סביר להניח שנזקו הינו בבחינת נזק של מה בכך. בנסיבות המקרה דנן יש לראות את מועד האירוע כמועד הולדת עילת התביעה, כך גם את מועד גילוי הנזק.

38. ביישומו של הכלל הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין השאלה היא: "האם הוגשה התביעה בתוך תקופת 7 השנים מאז נתגלה הנזק ובתוך תקופת 10 השנים מאז שאירע? שאם לא כן - חלפה עברה תקופת ההתיישנות, ודין התביעה להידחות" (ע"א 702/86 איטונג בטרום בע"מ נ' יצחק בן הרוש, פ''ד מד(1) 160, פסקה 11), כאשר המבחן הקובע הוא – מתי חש התובע החמרה משמעותית שהינה מעבר לעניין של "מה בכך" (שם בפסקה 18). בניגוד למקרים בהם יש פער זמנים בין מועד קרות הנזק למועד הגילוי, בענייננו, החמרה זו חלה כבר ממועד התרחשות התאונה. הרשלנות הנטענת כלפי צוות בית הסוהר הייתה בידיעת התובע כבר אז שכן טענתו היא כי לא ניתנה לו האפשרות לשוב למעקב אחר הטיפול ביום 8.2.2010 דבר אשר גרם לזיהום והביא כחודש לאחר מכן לכריתת האצבע. פניית התובע  לד"ר זידאן , היא התקופה בה לגרסתו הוא התגלה הנזק. הניתוח הראשון שעבר התובע לכריתת האצבע היה בחודש מרץ 2010 כך שניתן לומר כי לכל המאוחר במועד האמור נזקי התובע היו בידיעתו המלאה. אף הגישה מקלה ביותר לפיה הניתוח השני אשר בוצע בחודש אוקטובר 2010 הוא המועד בו הובהרו נזקי התובע, הרי כי אין חולק כי התביעה שלפניי לא הוגשה תוך 7 שנים מאז מועד האירוע, מועד הניתוח הראשון או השני.

39. במסגרת השלמת הטיעון מטעמו צירף התובע שורה של מסמכים רפואיים שמקצתם נוגעים לרעייתו ולא לו, מסמכים אשר צורפו על ידו, כפי שציין, בשוגג. אף המסמכים הנוגעים לתחלואיו של התובע, אין בהם כדי לתמוך בטיעוניו. למעלה מן הצורך יוער, כי סעיף 11 לחוק מאפשר שלא למנות בתוך תקופת ההתיישנות את הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס. על מנת שעל בעל דין תחול הרישא של הסעיף "יש להוכיח ראשית כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שכלי; ושנית כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה...הסעיף יחול רק על מי שמחמת ליקוי נפשי או שכלי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, וכך למעט מי שסבל מליקוי נפשי או שכלי אך היה מסוגל לדאוג לענייניו". (רע"א 3266/07 פלוני נ' הראל-חברה לביטוח בע"מ, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 30.07.2009)).

40. ודוק, בהתאם להוראות הפסיקה: "בניגוד לחולה הנפש, אשר מצבו הוא דינמי ויכול להשתנות מעת לעת, באשר מחלת נפש עלולה להחמיר או להתפרץ או לשכוך, הרי שליקוי שכלי הוא מטבעו סטטי – הוא לא מושא לאומדן פסיכיאטרי, לא ניתן לטיפול תרופתי ולא טעון איזון נפשי לצורך קיום אורח חיים מאורגן ...לא כך לגבי מי שלוקה בשכלו, שמצבו סטטי, ואינו אמור להשתנות בציר הזמן ממועד ביצוע המעשה ועד למועד המשפט...סעיף 11 לחוק ההתיישנות מדבר במי שסובל מ"ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע". ... יכול הטוען לטעון כי המילה "זמני" מתייחסת רק לליקוי נפשי ולא לליקוי שכלי, שהוא מצב סטטי מטבעו. עמדנו על כך, שאפילו המערער אינו טוען שיש לראותו כיום כבעל ליקוי שכלי. אם מקבלים את ההנחה כי לקות שכלית אינה יכולה להיות מצב זמני, הרי שאין סיבה בגינה יש לראות את המערער כסובל מלקות שכלית זמנית שנמשכה כשנה וחמישה חודשים מתוך התקופה של שמונה שנים ושמונה חודשים מאז אובחן על ידי ועדה האבחון ועד להגשת התביעה...". (ראו: ע"א 3114/12 מנחם ששון נ' משרד הרווחה, פסקאות 21-22 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית).

41. אין במסמכים הרפואיים שהונחו לפניי אינדיקציה לא ללקות נפשית ולא ללקות שכלית ממנה סבל התובע. תלונותיו בפני הרופאים לכאבי ראש מאז שנת 2011 ואובדן זיכרון בוודאי אינם בגדר רף זה של לקות לפי סעיף 11 לחוק; בוודאי שלא לקות שכלית סטטית, זאת משום שבעיתוי מסוים, אותו בחר התובע והוא בלבד, פנה למומחה לקביעת דרגת נכות ולהליך משפטי.

42. טענה נוספת של התובע היא כי גילה את הנזק רק עת הואיל לפנות למומחה רפואי וכי יש למנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד. טענה זו הינה מרחיקת לכת, בלתי סבירה, איננה מתקבלת על הדעת בנסיבות העניין ויש בה בכדי לעקור מתוכן את הוראות החוק, מוסד ההתיישנות והרציונלים העומדים בבסיסו. המועד בו בחר התובע לפנות למומחה כדי שיאיר את עיניו באשר לחומרת פגיעתו והתבססות עליו כמועד הקובע לצורך מנין תקופת ההתיישנות הינה ספקולטיבית במידת מה ופתח לשימוש לרעה בהליכי משפט. 

43. לסיכום – לפי הנסיבות המתוארות לעיל אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

44. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

45. המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,  י"ז טבת תש"פ, 14 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

אלואז זערורה-עבדאלחלים