בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

לפני כב' סגן הנשיא י' נועם

עת"מ 44352-05-18 עו"ד טלאל אלעוברה נ' הנהלת בתי המשפט – משרד המשפטים ואח'

העותר	עו"ד טלאל אלעוברה
נגד
המשיבים	1.  הנהלת בתי המשפט – משרד המשפטים 2. הממונה על חופש המידע בהנהלת בתי המשפט משיבים 1 ו-2 באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) 3. עו"ד אסמעיל אלרומילי

פסק-דין

העתירה

1.       לפניי עתירה, לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, המופנית נגד החלטה מיום 9.4.18 של הממונה על חופש המידע בהנהלת בתי-המשפט, שלפיה נדחתה בקשתו של העותר, עו"ד טלאל אלעוברה, לקבלת מידע אודות כל התיקים שבהם ייצג משיב 3, עו"ד אסמאעיל אלרומילי, לקוחות בהליכים משפטיים בבתי-המשפט בשנים 2015-2008.

הרקע העובדתי

2.       להלן הרקע העובדתי העולה מכתבי-הטענות על נספחיהם. העותר הִנו עו"ד במקצועו ומנהל משרד עצמאי בבאר-שבע. אין חולק, כי הוא העסיק בעבר במשך 15 שנים את משיב 3 (להלן גם – המשיב) כשכיר במשרד, ובנוסף התנהלה ביניהם שותפות בתיקים רבים. לאחר פרישתו של המשיב מהמשרד, הגיש המשיב נגד העותר תביעה בבית-הדין לעבודה לתשלום פיצויי פיטורין ותשלומים נוספים. העותר התגונן מפני התביעה, וכן הגיש במסגרתה תביעה שכנגד, לתשלום כספים שהגיעו לו, לטענתו, כחלקו בשותפות בתיקים עם המשיב.

3.       ביום 19.12.17 פנה העותר להנהלת בתי-המשפט (להלן גם – המשיבה) בבקשה לקבל את "רשימת כל התיקים שבהם עו"ד אסמאעיל אלורמילי היה מייצג בשנים 2015-2008". בגדרה של הבקשה צוין, כי המשיב הועסק בשירות העותר כעו"ד שכיר, ואף היה שותף בחלק מהתיקים; וכי קבלת המידע דרושה לשם "בירור ומימוש זכויותיי בכל התיקים האמורים"; זאת על-רקע ניהול תביעה בבית-הדין לעבודה, בהליך שפתח המשיב נגד העותר, ושבמסגרתו הגיש העותר תביעה כספית שבה תבע מן המשיב כספים שמגיעים לו, לטענתו, כחלקו בשותפות עם המשיב.

4.       במסגרת הליך בירור הבקשה קיבלה המשיבה את תגובת המשיב, שלפיה התנגד הלה למסירת המידע, מן הטעם שהמידע חוסה תחת חיסיון עורך-דין לקוח, ומשום שגילויו יפגע בזכות לפרטיות שלו ושל לקוחותיו, כמו-גם באינטרסים כלכליים ומקצועיים שלו כעורך-דין בעל משרד עצמאי אל מול מתחרה עסקי העובד מול אותו קהל לקוחות, באופן העולה כדי פגיעה בחופש העיסוק שלו ובזכות הקניין של העסק שבניהולו. עוד נטען בתגובת המשיב, כי בקשת המידע גורפת בהיותה משתרעת על-פני פרק זמן של כעשר שנים, וכי אין במידע המבוקש כל עניין ציבורי.

5.       הממונה על חופש המידע בהנהלת בתי-המשפט (להלן גם – הממונה) דחתה את בקשת העותר לקבלת המידע, ובגדרה של ההחלטה צוין – "מעיון בבקשה ובתגובתו של צד ג' אנו סבורים כי גילויו של המידע המבוקש עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי, או כלכלי של צד ג'". עוד צוין בהחלטה, כי זו התבססה על תגובתו של המשיב אשר התנגד למסירת המידע מטעמים שונים, ובכללם כי מסירת המידע עלולה לפגוע באחד מהאינטרסים המנויים בסעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע. הסעיף האמור קובע, כי רשות מנהלית אינה חייבת למסור "מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי".

6.       ביום 11.4.18 פנה העותר למשיבה וביקש לקבל העתק מתשובת המשיב לבקשת המידע; ובעקבות בקשה נוספת זו, פנתה המשיבה למשיב לקבלת תגובתו בעניין. ביום 3.5.18 נתקבלה אצל המשיבה תגובת המשיב לבקשה הנוספת האמורה. בגדרה של התגובה ציין המשיב, בין-השאר, כי הן הבקשה המקורית והן הבקשה לקבלת תגובתו בכתב לבקשה המקורית מהוות "ניסיון להתעמרות, התנכלות ועיון במידע עסקי וכלכלי חסוי הקשור [למשיב]", וכי כל מידע שיומצא לעותר בגין תיקים שאינם קשורים לעותר "ייפגע בלקוחות שהם צדדים שלישיים אשר עניינם מעוגן תחת חיסיון עו"ד-לקוח". 

7.       ביום 21.5.18 עוד בטרם עלה בידי הממונה לעדכן את העותר בדבר תגובת המשיב ביחס לבקשת המידע הנוסף, הגיש העותר עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע, נגד המשיבה, מבלי לצרף את משיב 3 כמשיב בעתירה. בהמשך, לבקשתו של העותר תוקנה העתירה, כך שצורף משיב נוסף, משיב 3, והדיון בה הועבר לבית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שלו הסמכות המקומית לדון בעתירה. 

כאן המקום לציין, שבתגובתה לעתירה טענה המשיבה, כי דין העתירה להידחות הן מן הטעם שעמד ביסוד החלטת הממונה, והן מן הטעם שלפיו המידע המבוקש הוא אף מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות – בהתאם לסעיף 9(א)(3) לחוק. סעיף זה קובע, כי רשות ציבורית לא תמסור – בין-השאר – "מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981..., אלא אם כן הגילוי מותר על-פי דין;".

8.       בעתירתו מלין העותר נגד ההחלטה האמורה, וגורס כי אין במסירת המידע המבוקש משום פגיעה באינטרס מקצועי או מסחרי או כלכלי כהגדרתו בחוק, ולפיכך על המשיבה למסור את המידע המבוקש.

טיעוני הצדדים

טיעוני העותר בעתירתו

9.       העותר הלין בכתב-העתירה על החלטת המשיבה שלא למסור את המידע המבוקש, וטען כי אין במסירת המידע משום פגיעה באינטרס מקצועי או מסחרי או כלכלי. לגרסתו, על-פי הפסיקה, אין די בהעלאת טענה כללית בדבר פגיעה בסוד מסחרי, ונדרשים הסבר קונקרטי וראיות משכנעות למהותה של הפגיעה הצפויה, ולהיותה "פגיעה ממשית". באשר למידע המבוקש טען העותר, כי המשיבה לא בחנה את הטענה הסתמית והכללית שהעלה המשיב, שלפיו גילוי המידע פוגע באינטרס המסחרי שלו; מה-גם, שמרבית ההליכים שנוהלו על-ידי המשיב היו הליכים אזרחיים שבעניינם לא ניתן צו לאיסור פרסום, ועל-כן הם בבחינת "נחלת הרבים" ואמורים אף להתפרסם במאגרי המידע המשפטיים. לכך מוסיף העותר, כי המשיב לא הראה מדוע גילוי המידע המבוקש יעניק "יתרון עסקי למתחריו". על כן, לשיטת העותר, המידע המבוקש אינו בבחינת "מידע עסקי", כמשמעו בסעיף 9(ב)(6) לחוק. בנוסף טען העותר בעתירתו, כי המידע שהתבקש הִנו מידע על הליכים שבהם ייצג המשיב בבתי משפט, שבעניינם לא ביקש המשיב צו לאיסור פרסום ההליכים, ובכך יש לראות הסכמה מכללא של המשיב למסירת המידע המבוקש. כן הדגיש העותר את העניין שבקבלת המידע, היות שבינו לבין המשיב הייתה מערכת יחסים של שותפות, שלפיה יתחלקו בשכר הטרחה גם כאשר התיקים נוהלו וטופלו על-ידי המשיב. לטענת העותר, במסגרת התביעה בבית-הדין לעבודה נתחוור לו שהמשיב נהג להסתיר ממנו מידע אודות התיקים שטופלו על-ידו ועל כספים שגבה כשכר טרחה, מבלי להעביר לעותר את חלקו על-פי הסכם השותפות; ומשכך נאלץ להגיש את הבקשה לקבלת מידע.

טיעוני המשיבה בתשובתה

10.     עמדת המשיבה היא, כי החלטת הממונה שלא להיעתר לבקשת המידע, כמו-גם לבקשת המידע הנוספת, היא החלטה סבירה המאזנת כראוי בין האינטרסים השונים ואין מקום להתערב בה. המשיבה מדגישה, כי על אף חשיבותה הרבה של הזכות לחופש מידע, הרי שככל שיש סתירה בין זכות זו לבין זכויות ואינטרסים אחרים, נדרש לערוך איזון מתאים ביניהם; ושיקול הדעת צריך להיות מונחה, בין-השאר, מטיבו ומעוצמתו של האינטרס של המבקש לקבל את המידע ומהעניין הציבורי שבגילוי המידע; ובפרט בכל הנוגע למידע שגילויו עשוי לפגוע בצד שלישי. לגופן של הבקשות, מדגישה המשיבה, כי האינטרס העומד ביסוד בקשת המידע של העותר, על-פי הנטען בפניותיו לממונה ובעתירה, הוא רצונו בקבלת המידע הדרוש לו, לטענתו, לשם בירור ומימוש זכויותיו במסגרת התביעה שכנגד שהוא מנהל נגד המשיב בבית-הדין לעבודה, שבה עתר לסעד של קבלת שכר טרחת עו"ד בתיקים שבהם התקיימה, לטענתו, שותפות עסקית בינו לבין המשיב. לטענת המשיבה, העותר לא הצביע על עניין ציבורי חיוני שיצדיק את גילוי המידע המבוקש, שכן במסגרת העתירה שב והבהיר כי עניינו בקבלת המידע הוא עניין אישי; ומנגד טען המשיב בתגובתו לבקשת המידע, בין-היתר, לפגיעה באינטרסים כלכליים ומקצועיים שלו כעורך-דין  בעל משרד עצמאי אל מול מתחרה עסקי העובד מול אותו קהל לקוחות. המשיבה מציינת, כי הממונה התרשמה באורח סביר, שגילוי המידע עלול לגרום לפגיעה ממשית באינטרסים האמורים, ועל-רקע היעדרו של עניין ציבורי חיוני שיצדיק את מסירת המידע, אין לגלות המידע. לטענת המשיבה, הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לסדרי הדין המאפשרים לעותר לפעול להשגת המידע המבוקש במסגרת הליכי גילוי מסמכים בתובענה בבית-הדין לעבודה, אפיק המהווה "דרך המלך" בהינתן הליך משפטי מתנהל; ולא הוברר האם פעל העותר למיצוי הליך זה, אם לאו.

11.     באשר לסייג לגילוי מידע, הקבוע בסעיף 9(ב)(6) לחוק, שלפיו הרשות אינה חייבת במסירת מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי, או מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, הדגישה המשיבה כי בבוא הרשות לקבל החלטה בדבר חשיפת מידע אשר בא בגדרה של ההגדרה הנ"ל, עליה להעניק משקל, בין יתר הדברים, לשיקולים בדבר האינטרס הציבורי שבחשיפת המידע, זכות הציבור לדעת, העניין האישי של מבקש המידע, קיומו של פיקוח ציבורי, האם המידע נחשף לצדדים שלישיים, וכן מידת הפגיעה הצפויה כתוצאה מחשיפת המידע. כן הדגישה, בכל הנוגע למידת הפגיעה הצפויה כתוצאה מחשיפת המידע, כי המבחן לצורך קביעה אם גילוי המידע יגרום לפגיעה עסקית או כלכלית קשה בבעל המידע, הִנו, האם חשיפת המידע תגרום לפגיעה ממשית במעמד התחרותי של בעל המידע  אל מול מתחריו; וכי השאלה עד כמה יפגע גילוי המידע בבעל המידע תלויה, בין-היתר, בדבר מרכזיותו של המידע לעסקיו. בעניינו של המשיב, ציינה המשיבה, כי הלה טען בתגובתו לפגיעה באינטרסים כלכליים ומקצועיים שלו כעו"ד בעל משרד עצמאי אל מול מתחרה עסקי עובד מול אותו קהל לקוחות; ומשכך, בשים לב לעובדת העסקתו של המשיב כעו"ד שכיר במשך פרק זמן ממושך במשרדו של העותר והשופתות העסקית הנטענת ביניהם ביחס לחלק מן התיקים שהתנהלו במשרד, כמו-גם בשים לב לעובדה שמבקשת המידע עולה לכאורה כי המשיב החל לייצג חלק מן הלקוחות המשותפים במסגרת הליכים המתנהלים ברובם במחוז הדרום, שבתחומו פועלים השניים, נראה כי התרשמותה של הממונה, שלפיה גילוי המידע עלול לגרום לפגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי של משיב 3, הייתה התרשמות סבירה, ובהתאם – גם החלטתה לדחות את בקשת המידע. המשיבה מוסיפה, כי בענייננו אין העותר מתיימר לקדם בגילוי המידע המבוקש על-ידו כל אינטרס ציבורי, מבין אלה שתחולת עקרון פומביות הדיון על שמות הצדדים המתדיינים נועדה לקדם, שכן העותר מבקש מידע פרטני מרוכז אודות שמותיהם של כל הצדדים להליכים משפטיים כנגזרת של זהות הגורם המייצג אותם, זאת בתצורה של רשימה מסודרת, ובאופן שיש בו לכאורה כדי לפגוע בפרטיותם של אותם צדדים, ולא מן הנמנע שאף בפרטיותו של בא-כוחם, וזאת מעצם ה"פרופיילינג" שעלול להיות כרוך במסירת מידע במתכונת האמורה. עוד מוסיפה המשיבה, כי מידע הגלוי לציבור מכוח עקרון פומביות הדיון, הוא מידע שממילא יכול העותר להשיג באמצעות שימוש במאגרי המידע הקיימים; וכי ככל שחלק מהמידע לא מצוי במאגרי המידע – הרי שבמצב זה אין מדובר במידע הגלוי לציבור, אלא במידע אודות לקוחות, הנכלל בגדרי סעיף 69(ב)(6) לחוק, כמידע שהרשות אינה חייבת למוסרו.

12.     בכל הנוגע לחריג לחוק הנוגע לפרטיות, לפי סעיף 9(א)(3) לחוק, גורסת המשיבה, כי הגם שטעם זה לא נכלל בהחלטת הממונה, המידע המבוקש הוא מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי גם מסירת מידע אשר כשלעצמו נחשב כמידע פומבי, אודות שמותיהם של צדדים להליכים משפטיים, עשוי לבוא בגדר מידע החוסה תחת הגנת הפרטיות, אם יימסר לעותר במתכונת שנתבקשה במסגרת בקשת המידע. בהקשר זה הפנתה המשיבה להוראת סעיף 9(ג) לחוק,  המורה: "לעניין סעיף זה אין נפקא מינה אם העילה לאי-גילוי המידע היא בשל המידע המבוקש לבדו או בשל הצטברותו למידע אחר"; והדגישה, כי ספק רב אם פרסום שמות צדדים להליכים, שלא במסגרת החלטות שיפוטיות, אלא במתכונת שהתבקשה בבקשת המידע על-פי פילוח שעניינו זהות הגורם המייצג, חוסה תחת עקרון פומביות הדיון כפי שזה מוגשם באמצעות פרסומן של החלטות שיפוטיות.

13.     בעניין המבחנים הנדרשים לפי סעיפים 10 ו-11 לחוק גורסת המשיבה, בזיקה לסעיף 10 – בדבר שיקולי הרשות הציבורית בבואה לשקול סירוב למסור מידע – כי העותר לא טען במסגרת העתירה לקיומו של אינטרס ציבורי כלשהו, שגילוי המידע המבוקש עשוי לקדם, והתמקד אך באינטרס האישי שלו בהקשר של ניהול התביעה בבית-הדין לעבודה; ובעניין סעיף 11 – המתייחס לגילוי מידע אגב השמטת פרטים או שינויים – כי סעיף זה אינו רלבנטי לבקשת המבקש לנוכח הבקשה לקבל את שמות הצדדים להליכים המשפטיים כנגזרת של זהות הגורם המייצג אותם.

טיעוני המשיב

14.     בתגובתו לעתירה ביקש המשיב לאמץ את עמדת המשיבה, על מכלול טעמיה שהובאו הן בהחלטה והן בתגובתה לעתירה.       בפתח תגובתו סקר המשיב את הרקע העובדתי בדבר מערכת היחסים בינו לבין העותר. בהקשר זה ציין, כי עבד בשירות העותר כעורך-דין שכיר משנת 1999 ועד לשנת 2015, כי במקביל, בחלק מהתקופה – משנת 2008 ועד לשנת 2015 – עבד כעו"ד שכיר וכעו"ד עצמאי במשרדו של העותר; וכי השניים נהגו לערוך התחשבנות ביניהם בקשר לתיקים המשותפים באופן שוטף ומדי חודש; כי בשלוש השנים האחרונות ניהל במקביל לעבודתו כשכיר אצל העותר משרד עצמאי לחלוטין, בנפרד ממשרד העותר וללא כל קשר אליו; וכי את התביעה לבית-הדין לעבודה הגיש בחודש מאי 2017, לאחר כשנתיים מתום ניתוק יחסי העבודה ביניהם בחודש מארס 2015. לדבריו, התביעה הנגדית של העותר נועדה להרתיע אותו ולפגוע בזכותו למימוש זכויותיו.

          לגוף העניין טוען המשיב, כי המידע המבוקש של קבלת פרטי לקוחות המשיב ומספרי ההליכים, מהווה פגיעה בפרטיות של המשיב ושל הלקוחות, כאשר לעותר אין כל קשר להליכים וללקוחות. בהקשר זה טוען המשיב, כי העותר מבקש פרטי תיקים של לקוחות פרטיים של המשיב שמעולם לא דרכה רגליהם במשרדי העותר, מעולם לא באו עם העותר בדברים ומעולם לא הסמיכו אותו לטפל בעניינם. יתירה מכך, חלק מהלקוחות, אשר פנו אל המשיב באופן אישי בתקופה שבה התקיימו יחסי עובד מעביד עם העותר ושעה שבמקביל ניהל משרד עצמאי, ביקשו מפורשות שהעותר לא יטפל בעניינם ולא ידע דבר אודותיהם.

          בנוסף התייחס המשיב למיצוי הליך גילוי המסמכים בבית-הדין לעבודה, וציין כי זכותו של העותר לעיון ולגילוי מסמכים לצורך ניהול תביעתו לא נפגעה, והלה אף פעל בצורה פוגענית, על-פי הנטען, עת שיגר מכתבים לגילוי מסמכים לכל חברות הביטוח, ללקוחות פרטיים של המשיב ולחברים למקצוע. על-רקע זה אף טען המשיב, כי התנהלותו של העותר, לרבות בהגשת הבקשה לקבלת מידע, מלמדת על היעדר תום לב וחוסר ניקיון כפיים; בפרט כאשר התביעה שכנגד בסכום של מיליון ש"ח, הוגשה באיחור לאחר תום שנתיים מסיום יחסי עובד מעביד, והכל בתקופה שלאחר הגשת התביעה לבית-הדין לעבודה.

השלמת טיעונים במהלך הדיון בעתירה

15.     בעקבות הגשת התגובות לעתירה טען העותר, כי עמדת המשיבה, בדבר פגיעה בפרטיות כנימוק לאי-מסירת המידע, לא עמדה בבסיס ההחלטה המקורית לדחות את בקשתו, ויש להורות על מחיקת הטענה מכתב-הטענות, בהיותה "הרחבת חזית", וכן "טענה כבושה", כלשונו. משכך, לשיטתו גם מושתק משיב 3 מלהעלות טענות בדבר פגיעה בפרטיות. לחלופין, טען העותר כי אין במידע המבוקש, אודות ההליכים שניהל המשיב בבתי-המשפט, משום פגיעה בפרטיות, זאת הן בנוגע לפרטיות עורך-הדין והן בנוגע לפרטיותם של בעלי הדין, בפרט כאשר לגבי תאגידים לא ניתן להעלות טענת פגיעה בפרטיות. כן הוסיף, כי מדובר במידע פומבי שלא ניתן לגביו צו איסור פרסום, וממילא הוא מפורסם באתרי המשפט השונים. בהקשר זה טען העותר, כי ככל שמדובר במידע שכבר פורסם ברבים, לא חל האיסור למסירתו לפי חוק חופש המידע, זאת לאור סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות המורה כי "מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על-פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על-פי סמכות כדין...".

16.     בדיון המקדמי מיום 11.10.18 הוסכם על הצדדים, כי הדיון בעתירה יעוכב לצורך מעקב אחר התקדמות ההליכים בבית-הדין לעבודה. משנתחוור שההליכים בבית-הדין נדחו לסוף חודש דצמבר 2019, הוזמנו הצדדים לדיון בעתירה ביום 17.7.19. באותו דיון אישרו העותר והמשיב, כי המחלוקות בבית-הדין לעבודה התמקדו הן בתיקים שהמשיב טיפל במשרדו של העותר, והן בתיקים שטיפל במשרדו העצמאי. העותר לא ידע למסור פרטים על בקשות שהגיש בבית-הדין לעבודה לגילוי ספציפי במחלוקת הנדונה, אך עמד על זכותו לקבל את המידע במסגרת מסלול מקביל, של הגשת בקשה לפי חוק חופש המידע. במהלך אותו דיון הגיש המשיב לבית-המשפט את מכתב ההתנגדות ששלח למשיבים 1 ו-2 בעניין פרסום המידע המבוקש. במכתב זה ציין המשיב, בין-השאר, כי גילוי המידע המבוקש מהווה פגיעה בפרטיות שלו ושל לקוחותיו; כי המידע נוגע גם ללקוחות אישיים שלו אשר עליו חלים כללי חסיון עו"ד-לקוח; כי בין התיקים ישנם עניינים של קטינים, חסויים ועזבונות; כי מדובר במידע עסקי של המשיב ובפרסומו אין כל עניין ציבורי; כי חשיפת רשימת התיקים והלקוחות תיפגע בחופש הבחירה של הלקוחות ורצונם לסודיות בכל הקשור לענייניהם ובחירתם היכן ועל-ידי מי ינוהלו תביעותיהם. בתום הדיון הסכימו הצדדים, כי כתבי-התגובה ייחשבו ככתבי-תשובה, וכי פסק-הדין יינתן על-יסוד טיעוני הצדדים, תוך מתן אפשרות להשלמת טיעונים נוספים בכתב בשאלת הפגיעה בפרטיות, ומסירת עדכון בדבר הליכי גילוי מסמכים ספציפיים שהיו בבית-הדין לעבודה, ככל שהיו.

17.     ביום 9.9.19 השלים העותר טיעונים בכתב. באשר להליכים שהתנהלו בבית-הדין לעבודה, ציין העותר כי הגיש בקשה, במסגרת גילוי מסמכים ספציפיים, לחייב את המשיב לחשוף כל הליך משפטי שניהל בבתי המשפט ברחבי הארץ; כי בית-הדין לא מצא מקום למתן הוראה לחייב את המשיב בעניין זה; וכי על-רקע האמור החליט העותר להגיש בקשה לקבלת המידע מהנהלת בתי-המשפט. באשר לטענת הפגיעה בפרטיות חזר העותר על הטענות שהעלה בעבר, כי הפגיעה בפרטיות לא הייתה נימוק בהחלטה המקורית לדחות את בקשת קבלת המידע; וכי מכל מקום, אין במסירת המידע משום פגיעה בפרטיותו של עורך-הדין, כמו-גם בפרטיותם של הצדדים להליך ככל שמדובר בהליכים שאינם חסויים. כן טען, בין-היתר, כי המשיבה שגתה משביקשה וקיבלה את עמדת העותר בבקשה לקבלת המידע כאשר לא הייתה פנייה לבעלי הדין באותם הליכים; וכי ככל שמדובר בהליכים שאינם חסויים, ובהיעדר התנגדות מבעלי הדין – היה על המשיבה למסור את המידע. לטענתו, העניין האישי במסירת המידע, קרי הצורך לבסס תביעה לקבלת שכר טרחת עו"ד, הצדיק את מסירת המידע; וניתן היה לחלופין לחייב את המשיבה למסור את המידע בתנאי שהעותר יתחייב שלא יעשה כל שימוש במידע, אלא במסגרת התביעה בבית-הדין לעבודה.

דיון

המסגרת המשפטית

18.     אסקור תחילה את הרקע המשפטי בעניין קבלת מידע לפי חוק חופש המידע, ובהקשר זה אחזור על דברים שהשמעתי בעבר (ראו למשל:; עת"מ (י-ם) 1591-01-17 התנועה לחופש המידע נ' משרד ראש הממשלה  (10.1.19); ועת"מ (י-ם) 19052-10-17 ניר בן לוי נ' בנק ישראל (13.1.20)).

חוק חופש המידע מעגן את זכותם של אזרחי המדינה ותושביה לקבל מידע מרשויות הציבור. שורשיה של זכות זו עוגנו בפסיקה מקדמת דנא; ואולם, החוק הרחיב את זכותם של אזרחי המדינה ותושביה לקבל מהרשויות מידע אף בנושא שאין להם נגיעה ישירה בו (עע"ם 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1) 465, 472 (2003). כך, מבקש המידע כלל אינו חייב לציין את הטעם לבקשתו (סעיף 7 לחוק).

19.     בבסיסה של הזכות לקבל מידע מספר רציונליים. הזכות למידע נתפסת כחיונית לצורך מימוש זכות היסוד החוקתית לחופש הביטוי והבעת הדעה. היא מהווה תנאי להגשמת זכות הציבור לדעת, וליכולתו של הציבור לבטא את דעותיו ועמדותיו בגדרו של השיח הציבורי, ועל-כן היא נתפסת כחיונית לקיומו ולתִפקודו התקין של משטר דמוקרטי (עע"מ 11120/08 התנועה לחופש המידע נ' רשות ההגבלים העסקיים (17.11.10) בפִסקה 7; ועע"מ 1704/15 האוניברסיטה העברית נ' העמותה למדע מוסרי (18.7.17) בפִסקה 17). תכלית נוספת של חוק חופש המידע, היא מתן אפשרות בידי הציבור להפעיל פיקוח ובקרה על הרשויות השונות לשם הבטחת תִפקודן התקין ושיפור איכות פעולתה של הרשות  (עע"מ 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' ראש עיריית הרצליה, (6.9.06) בפִסקה 12, ועע"מ 3300/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' גישה מרכז לשמירה על הזכות לנוע (5.9.12) בפִסקה 15). בנוסף, משקף החוק את הרציונל הרואה את הרשות כנאמן הציבור, כאשר המידע המצוי ברשותה אינו קניינה, כי אם עושר השמור לבעליו – הוא הציבור (עע"ם 8282/02 בעניין הוצאת עיתון "הארץ", לעיל, בעמ' 471-470; עע"מ 11120/08 התנועה לחופש המידע, לעיל, בפִסקה 7; ועע"מ 6013/04 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד ס(4) 60, 75-76 (2006)).

20.     החוק מתווה את היקפה של הזכות לקבלת מידע ואת גבולותיה, באמצעות שלוש מסננות הקבועות בו, אשר דרכן יש לבחון את זכאותו של המבקש לקבלת מידע מהרשות הציבורית (עע"ם 8282/02 בעניין הוצאת עיתון "הארץ", לעיל, עמ' 472; ועע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, בפִסקה 16 (19.5.09)).

המסננת הראשונה מצויה בסעיף 1 לחוק, הקובע כי לכל אזרח או תושב עומדת הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות החוק. נקודת המוצא היא, כי בכפוף לסייגים המפורטים בחוק חופש המידע, האזרח זכאי לקבל מידע המצוי בידיה של הרשות (עע"ם 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, פִסקה 56 (11.11.08)).

המסננת השנייה, עניינה בסייגים לזכות לקבל מידע מן הרשות; והיא מבטאת, אפוא, את ההכרה ביחסיות הזכות, ובכך שככל זכות אחרת, עליה לסגת מפני זכויות ואינטרסים אחרים. נקודת המוצא של החוק היא גילוי המידע, תוך קביעת נוסחאות איזון בין הגשמת הזכות לחופש המידע לבין הבטחת אינטרסים שונים וזכויות שעל הפרק, כאשר הסייגים לזכות לחופש המידע עוגנו בהוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק (עע"מ 1704/15 בעניין האוניברסיטה העברית, לעיל, בפִסקה 18). סעיף 9(א) לחוק חופש המידע עוסק במידע שגילויו אסור, ולענייננו רלבנטי סעיף 9(א)(3) המתייחס למידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות; וסעיף 9(ב) לחוק, עוסק במידע שאין הרשות חייבת במסירתו, כאשר לרשות נתון שיקול הדעת האם להיענות לבקשת למסירת המידע, כאשר לענייננו רלבנטי סעיף 9(ב)(6) המתייחס למידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, או מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם. 

ואולם, אף אם הרשות הציבורית מוצאת, כי מתקיים סייג מן הסייגים למסירת המידע המבוקש, אין בכך משום "סוף פסוק", והרשות אינה רשאית לסרב לבקשה רק משום כך. סעיפים 10 ו-11 לחוק מנחים את הרשות לבחון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ולאזן ביניהם. סעיף 10 לחוק מורה, כי "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע". אמנם סעיף 10 לחוק מפרט רשימה מצומצמת לכאורה של אינטרסים הנכללים בגדר "עניין ציבורי"; ואולם, מעצם הוראת הסעיף ניכר שלא מדובר ב"רשימה סגורה", וכי שיקולים אלה אינם השיקולים היחידים הצריכים להדריך את הרשות בהפעלת סמכותה (עע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ''ד ס(4) 217, 249-247 (2006)). סבירותה ומידתיותה של החלטת הרשות, לפי סעיף 10 לחוק, נגזרות מהתייחסותה לאיזונים אלה. סעיף 11 לחוק מוסיף וקובע, כי אף מידע שהרשות רשאית או חייבת שלא למסרו, יש לגלותו אם ניתן לעשות כן תוך השמטת פרטים, עריכת שינויים או התניית תנאים בדבר השימוש במידע ודרך קבלת המידע (עע"ם 10845/06 בעניין שידורי קשת בע"מ, לעיל, פִסקה 62).

המסננת השלישית נקבעה בסעיף 17(ד) לחוק, ומאפשרת לבית-המשפט להורות על מסירתו של מידע, אף אם מדובר במידע שלפי סעיף 9 לחוק אין למסרו או שאין חובה למסרו. שיקול הדעת הנתון לבית-המשפט, האם להתיר מסירה של המידע חרף קיומו של טעם לאי-גילוי המידע, הוא שיקול דעת רחב.

21.     בעניינו של העותר, האינטרס העומד ביסוד בקשת קבלת המידע, כמפורט בפניותיו של העותר לממונה וכאמור בעתירה, הוא רצונו לקבל את המידע הדרוש לו, לטענתו, לשם בירור ומימוש זכויותיו במסגרת התביעה המתנהלת בינו לבין המשיב בבית-הדין לעבודה, על-רקע טענתו של העותר להסכם בעל-פה שהיה בינו לבין המשיב בדבר ניהול תיקים פרטיים על-ידי המשיב וחלוקת שכר הטרחה ביניהם. לא הוצג עניין ציבורי בגילוי המידע ובחשיפה לעין הציבור של פעולות הרשות, וכפי שהבהיר העותר עצמו – עניינו בקבלת המידע הוא אישי. משכך, "דרך המלך" לקבלת מידע אודות תיקים שניהל המשיב, על-רקע המחלוקת שנתגבשה בכתבי-הטענות בבית-הדין לעבודה, היא לכאורה במסלול הגילוי "הפרטי", קרי – במסגרת בקשות בהליך בבית-הדין לעבודה (ראו והשוו: עע"מ 2668/15 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' פרופ' הלל וייס (18.11.15); עת"מ (י-ם) 25336-03-14 מקס הוברט נ' משרד הכלכלה – מדינת ישראל (28.2.16)). עתה יש לבחון את בקשתו של העותר במסלול המקביל, החלופי, שבו בחר, של הגשת בקשה לפי חוק חופש המידע.

הפגיעה בפרטיות

22.     כאמור, אחד מהנימוקים לדחיית הבקשה לקבלת מידע היה החלתו של הסייג למסירת מידע, לפי סעיף 9(א)(3) לחוק, של איסור למסירת מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות. אמנם נימוק זה לא צוין בהחלטה המקורית של הממונה; ואולם, המשיבה לא מנועה מהוספת טעמים נוספים לדחיית הבקשה במהלך הדיון, ובפרט שהדבר נעשה במסגרת כתב-התשובה ובעקבות טענות שהועלו על-ידי המשיב.

23.     כאמור, סעיף 9(א) לחוק חופש המידע עוסק במידע שגילויו אסור; וסעיף המשנה הרלוונטי לדיון שלפנינו הוא סעיף 9(א)(3), הקובע כי "רשות ציבורית לא תמסור... מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות..., אלא אם כן הגילוי מותר על-פי כל דין;". בפסיקה כבר דובר על חשיבותה של הזכות לפרטיות, אשר "מצויה בלִבתו של מושג החירות, ניתן אף לומר כי היא תמציתו", ומהווה "ציר מרכזי המגדיר את יחסי הפרט אל מול החברה במשטר הדמוקרטי" (עע"מ 9341/05 בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל, בפִסקה 19). זכות זו אף עוגנה בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזכתה בכך למעמד חוקתי כנגזרת של הזכות לכבוד. בצד זאת כבר צוין בפסיקה, כי המונח "פרטיות" הִנו מושג מופשט, שהיקפו לא נקבע במפורש וקשה לקבוע את גבולותיו; אולם, מכל מקום, כדי לבחון את הפגיעה בו לצורכי בקשה לפי חוק חופש המידע – מפנה סעיף 9(א)(3) לחוק הגנת הפרטיות, "אשר סעיף 2 שלו מונה 11 טיפוסי מקרים שייחשבו לפגיעה בפרטיות" (עע"מ 9341/05 בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל, פִסקה 21). בע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994), נדונה משמעות המונח "ענייניו הפרטיים של אדם"; כב' השופט בך הגדיר מונח זה כמתייחס ל"כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדו'", וכב' השופטת שטרסברג-כהן סברה, שאין ליצור רשימה כוללנית של עניינים שיש לראות בהם "ענייניו הפרטיים של אדם", אלא יש לבחון כל עניין על-פי ההקשר שבו הוא מופיע. בפסק-הדין בעע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע (לעיל), נקבע כי ככלל הפרטים שמנה כב' השופט בך בעניין ונטורה אכן מהווים עניין מענייניו הפרטיים של אדם, אולם ההחלטה האם מדובר ב"ענייניו הפרטיים של אדם", לפי חוק הגנת הפרטיות, תיבחן בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו ולהקשרו; וכי הביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" הוא, אפוא, "ביטוי מסגרת" שאת תוכנו הקונקרטי בכל עניין ועניין יש לצקת בנסיבות הדברים והקשרם (פסקאות 21 ו-23 לפסק-הדין). עוד נפסק, כי נוסחת האיזון שנקבעה בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע נותנת בכורה לזכות לפרטיות, אך זאת כאשר מסירת המידע המבוקש אכן עולה כדי פגיעה בזכות זו (עע"מ 2820/13 עו"ד רז רוזנברג נ' רשות האכיפה והגבייה, פִסקה 16 (11.6.2014); וכן ראו: עת"מ (י-ם) 14037-05-12 העמותה למדע מוסרי נ' יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים (3.2.15) בפִסקה 18 וההפניות המובאות שם).

24.     על-רקע האמור, הרי שגם מסירת מידע אשר כשלעצמו נחשב כמידע פומבי, אודות שמותיהם ופרטיהם של צדדים להליכים משפטיים, עשוי לבוא בגדר מידע החוסה תחת הגנת הפרטיות, אם יימסר לעותר במתכונת שהתבקשה בגדרה של בקשת קבלת המידע, כאשר לעניין זה אף מורה סעיף 9(ג) לחוק כי "לעניין סעיף זה, אין נפקא מינה אם העילה לאי-גילוי המידע היא בשל המידע המבוקש לבדו או בשל הצטברותו למידע אחר". בהקשר זה גם צוין בפסיקה, כי "יש שכל פרט ופרט בפני עצמו לא יהווה "עניינו הפרטי" של אדם ואילו צירוף מספר של פרטים עם האינפורמציה המתקבלת מהם תהווה עניין כזה" (ע"א 439/88 בעניין ונטורה, לעיל, בעמ' 835). עוד יצוין בהקשר זה, כי בעע"מ 2820/13 בעניין רז רוזנברג (לעיל) נדחתה בקשת עותר לקבלת פרטיהם האישיים של צדדים להליכים שהתנהלו ברשות האכיפה והגבייה, אגב דחיית טענתו של אותו עותר בדבר עריכת היקש מעקרון הפומביות של מאגר פסקי-הדין למאגר תיקי ההוצאה-לפועל; ובית-המשפט ציין, כי אין מקום לעריכת היקש מעין זה, שכן "בפרסומן של החלטות שיפוטיות ניתן ביטוי לחשיבותו של עקרון פומביות המשפט, אשר זכה למעמד מיוחד בשיטת משפטנו... אינני סבור כי עקרון זה ישים בהכרח גם על הליכי ההוצאה לפועל" (בפִסקה 31 לפסק-הדין). מקובלת עליי עמדת הנהלת בתי-המשפט, שלפיה פרסום שמות של צדדים להליכים שלא במסגרת החלטות שיפוטיות כאמור, אלא במתכונת שהתבקשה בבקשת המידע – על-פי פילוח שעניינו זהות הגורם המייצג  – אינו חוסה תחת עקרון פומביות הדיון כפי שזה מוגשם באמצעות פרסומן של החלטות שיפוטיות; מה-גם שלא בכל ההליכים ניתנות החלטות המפורסמות לציבור. מכל מקום, מסירת המידע במתכונת המבוקשת, קרי – באמצעות פירוט רשימת התיקים של המשיב לאורך השנים אגב ציון שמות לקוחותיו, יש בה משום פגיעה ב"עניינו הפרטי" של המשיב, קרי – פגיעה בפרטיותו. יש להבחין בין מקרה פרטני, שבו מבוקשים פרטים לגבי הליך משפטי ספציפי, שאינו חסוי, אשר בו מייצג המשיב בעל דין, לבין מקרה, כמו בענייננו, שבו מתבקש ריכוז מידע של תיקים בטיפולו של המשיב לאורך שנים. צודקת המשיבה, כי חשיפת המידע במתכונת המבוקשת עשויה לפגוע בפרטיותו של המשיב, במובן זה שיימסר מידע לגבי ריכוז התיקים שבהם ייצג בעלי דין, באופן שיאפשר בחינת סוגי התיקים שבטיפולו, סוגי הלקוחות שאותם הוא מייצג, היקף פעילותו בהליכים משפטיים וכיוצ"ב, באופן שעשוי לפגוע בפרטיותו. הוראת סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, המאפשר את מסירת מידע, "אם המידע פורסם לרבים על-פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על-פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה", אינה יכולה להועיל לעותר, שכן המידע המבוקש – רשימת התיקים לתקופה מסוימת שבהם ייצג המשיב בעלי דין בבתי-משפט – לא פורסמה ברבים, לא הועמדה לעיון הציבור, וכן לא ניתנה הסכמה של מי שהמידע מתייחס אליו. לכך יש להוסיף, כי חשיפת המידע, במתכונת המבוקשת – קרי, רשימה של כל ההליכים שבהם ייצג המשיב בעלי דין בהליכים משפטיים, אגב פירוט מספר התיק, סוג ההליך ושמותיהם של כל בעלי הדין – עשויה גם לפגוע בפרטיותם של בעלי הדין, הן בעניין ריכוז ההתדיינויות שלהם בבתי-משפט בסוגי התביעות השונות, הן בעניין התביעות עצמן, הן באשר לבחירת הייצוג בהליכים השונים, והן בהיבטים נוספים. מהטעמים האמורים, הרי שבקשת המידע, במתכונת הפירוט שביקש העותר, עניינה מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, הן של המשיב והן של בעלי הדין בהליכים המשפטיים; ומדובר, אפוא, במידע שחל איסור על מסירתו, לפי סעיף 9(א)(3) לחוק.      

מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם

25.     סעיף 9(ב) לחוק, עוסק כאמור במידע שאין הרשות חייבת במסירתו. קטגוריה זו כוללת נסיבות שונות שבהתקיימותן קבע המחוקק, כי לרשות נתון שיקול הדעת האם להיענות לבקשת למסירת המידע. הקטגוריה הרלבנטית לענייננו היא זו שבסעיף משנה 9(ב)(6) לחוק, הקובע כי רשות מנהלית אינה חייבת למסור "מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי". המושגים "סוד מסחרי", "סוד מקצועי" ו"עניינים מסחריים או מקצועיים" לא הוגדרו בחוק חופש המידע. בעע"ם 10845/06 בעניין  שידורי קשת בע"מ, נפסק, כי ההוראה שבסעיף האמור מעמידה זה מול זה שני ערכים מתחרים: הזכות להגנה על סודות מסחריים, כחלק מהזכות להגנה על הקניין, אל מול הזכות לחופש המידע; כי "תכליתה של ההוראה הנה הגנה על הפגיעה בעסקיו של צד שלישי, באמצעות גילוי מידע אודותיו, אלא אם כן האינטרס הציבורי מצדיק פגיעה כזו"; וכי במסגרת נוסחת האיזון בין שני הערכים המתנגשים, גילוי המידע שבידי הרשות יימנע רק כאשר עלולה להיגרם פגיעה ממשית בערכו של הסוד המסחרי או הסוד המקצועי (בפִסקה 75). כן נפסק, כי השיקול המרכזי שאמור ל הנחות את הרשות בהחלטה אם למסור מידע שהיא אינה חייבת למוסרו לפי סעיף 9(ב) לחוק, הוא העניין הציבורי שבגילוי המידע; וכי בכלל זה עליה ליתן משקל לאינטרס הציבורי שבחשיפת המידע, קרי – האם המבקש הצביע על אינטרס ציבורי קונקרטי בגילוי המידע או שהוא מסתמך על האינטרס הכללי שבגילוי המידע; לעניינו האישי של מבקש המידע, כאשר ככל שהאינטרס האישי חזק יותר תטה הכף לטובת הגילוי; לזכות הציבור לדעת, כנגזרת של חופש הביטוי, וכאינטרס ציבורי-כללי; לקיומו של פיקוח ציבורי, כאשר קיומו של גוף מפקח דרך קבע כלפי בעל הסוד המסחרי עשויה להטות את הכף נגד גילוי המידע; לשאלה אם המידע כבר גולה לצדדים שלישיים, המצביעה עד כמה בעל הסוד או המידע עושה מאמצים להגן על המידע המדובר; ומידת הפגיעה הצפויה כתוצאה מחשיפת המידע, כאשר רק "פגיעה ממשית" שתיגרם לערכו של המידע או הסוד המסחרי תצדיק את חיסיון המידע. רשימת השיקולים האמורים אינה בגדר רשימה סגורה וממצה (לעיל, בפִסקאות 82-76). סוגיה נפרדת היא זו הנוגעת לעקרון פומביות הדיון, כאשר קיים אינטרס ציבורי בפרסום הליכים משפטיים, אגב פרסום שמות הצדדים המתדיינים (למעט בהליכים מסוימים שחל בעניינם איסור פרסום, בין על-פי דין ובין על-פי החלטות שיפוטיות) (כך למשל בעת"מ (י-ם 38870-10-16 איגור גלידר נ' הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים (11.6.18), בעניין כתבי-אישום שהוגשו על-ידי מח"ש). ואולם, מקובלת עליי עמדת המשיבה, שלפיה אין דומה חשיפת שמות הצדדים לציבור באופן רנדומלי באמצעות פרסום החלטה או פסק-דין, כחלק מעקרון פומביות הדיון או במסגרת זכות הציבור לדעת, לבין מצב כמו בענייננו, שבו מתבקש מידע פרטני מרוכז אודות שמותיהם של צדדים להליכים משפטיים כנגזרת של זהות הגורם המייצג אותם, וזאת בתצורה של רשימה מסודרת.

26.     בענייננו, מדובר ב"מידע הנוגע לעניינים מסחריים ומקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם", והמבחן אמור להיות, כאמור בסיפא לסעיף 9(ב)(6) לחוק, האם גילוי המידע "עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי". כאמור, הממונה על חופש המידע בהנהלת בתי-המשפט דחתה את הבקשה מן הטעם ש"גילויו של המידע המבוקש עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי, או כלכלי של צד ג'".

          העותר לא הצביע בפניותיו לממונה, ואף לא במסגרת העתירה, על עניין ציבורי חיוני שיצדיק את גילוי המידע המבוקש, כאשר גם תכלית הבקשה אף לא נועדה לחשוף לעיון הציבור את פעולותיה של הרשות. כאמור, הוא ציין שהמידע דרוש לו לשם ניהול ההליך המשפטי נגד המשיב בבית-הדין לעבודה. המשיב טען, כי חשיפת כל ההליכים המשפטיים שהוא מנהל בבתי-המשפט, תוך פירוט שמות לקוחותיו, מעבר להחלטות המפורסמות במאגרים המשפטיים, תפגע באינטרסים הכלכליים והמקצועיים שלו כעו"ד בעל משרד עצמאי, אל מול מתחרה עסקי העובד מול אותו קהל לקוחות. כאמור, הממונה על חופש המידע התרשמה, כי גילוי המידע עלול לגרום לפגיעה ממשית באינטרסים המקצועיים, המסחריים והכלכליים האמורים, ועל-יסוד היעדר עניין ציבורי חיוני שיצדיק את מסירת המידע, הגיעה לכלל מסקנה, כי אין מקום להורות על הגילוי במתכונת שנתבקשה. סבורני, כי מדובר בהחלטה סבירה שאין עילה להתערב בה, שכן גילוי המידע המבוקש, במתכונת המפורטת של רשימת כל ההליכים המשפטיים עם שמותיהם של כל הלקוחות במשך שנים רבות, עלול לגרום לפגיעה ממשית באינטרסים המקצועיים והמסחריים של המשיב כעורך-דין; זאת כאשר לא הוצג עניין ציבורי חיוני שיצדיק את גילוי המידע המבוקש. מדובר בבקשה שעילתה למעשה היא קבלת מידע לצורך אישי, לשם ניהול תביעה משפטית, ו"דרך המלך" לקבלת המידע היא באפיק "הגילוי הפרטי" בהליך בבית-הדין לעבודה, בין בערכאה הדיונית, ובין – לאחר מתן פסק-דין – בערכאת הערעור.

בחינת החלטת הממונה בראי סעיפים 10 ו-11 לחוק

27.     כאמור בסקירת הרקע המשפטי לעיל, גם אם מתקיים סייג למסירת המידע מכוח סעיפים 8 ו-9 לחוק, הרי שסעיף 10 לחוק מורה שהרשות תיתן דעתה, בין-היתר לעניינו של המבקש במידע, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע. סבירותה ומידתיותה של החלטת הרשות, לפי סעיף 10 לחוק, נגזרת מהתייחסותה לאיזונים אלו. כאמור, העותר לא טען לקיומו של אינטרס ציבורי כלשהו שגילוי המידע המבוקש על-ידו עשוי לקדם, והוא שם יהבו רק על האינטרס האישי שלו בניהול התביעה בבית-הדין לעבודה; ולא נפל, אפוא, פגם בשיקולי המשיבה גם בראי סעיף 10 לחוק.  

          סעיף 11 לחוק אף מחייב לבחון האם מידע שהרשות חייבת שלא למסרו, או רשאית שלא למסרו, ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים, עריכת שינויים או התניית תנאים בדבר השימוש במידע. לנוכח התכלית שביסוד הבקשה – קבלת שכר טרחת עו"ד על-פי הסכם שותפות נטען, הרי שמסירת מספרי התיקים, תוך השמטת שמות הצדדים, ממילא לא תועיל לעותר; ומכל מקום – רשימת כל ההליכים המשפטיים שניהל המשיב במשך שנים לפי סוגי הליכים, מהווה אף היא פגיעה בפרטיותו וחושפת עניינים מקצועיים או מסחריים הקשורים לעסקיו. 

מהטעמים האמורים אף לא מצאתי כי יש מקום להחיל את הוראת סעיף 17(ד) לחוק, בפרט כאשר לא קיים עניין ציבורי בגילוי המידע.

התוצאה

28.     על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

          העותר ישלם לכל אחד מהמשיבים – המדינה ומשיב 3 – הוצאות בסכום כולל של 12,000 ₪ לכל צד.

          מזכירות בית-המשפט תודיע לצדדים על מתן פסק-הדין ותמציא להם עותקים ממנו.                   

ניתן היום,  י"ז בטבת תש"פ, 14 בינואר 2020, בהיעדר הצדדים.

יורם נועם, סגן נשיא